ייעוץ הנקה
אני עומדת בכניסה, עם תיק גדול על הכתף.
תמיד יש מין רחש של עיסוק כלשהו כשאני נכנסת, שקית מרשרשת או מים שזורמים ושוטפים עוד פטמת בקבוק...
בפינה של הסלון יש ערימה של ציוד. שקיות של מתנות. קופסאות על קופסאות של אביזרי תינוקות. שולחן האוכל עמוס בחבילות של טיטולים ומגבונים. חיתולי טטרה זרוקים על הספה. ליד התקרה מרחף לו בלון הליום מרוקן שעוד מתלבט אם הוא שוקע לרצפה או מנסה בשארית כוחותיו להצמד עוד קצת למעלה.
ואז אני שומעת קול מחדר השינה.
'אני פה, שניה אני באה'.... היא קוראת בזמן שהיא מנסה למצוא בגד שיצליח אולי להסתיר קצת את הגוף החדש הזה, שהיא עוד לא מכירה.
בטן מרוקנת מחיים, כאב בין הרגליים, שיער סתור, שדיים גדושים, מטפטפים החוצה את מה שהעיניים היו רוצות לטפטף...
מערבולת של רגשות שלא מוכרים לה, מעורבבים בעייפות שמעולם לא הרגישה לפני כן...
היא מגיעה מהמסדרון אל הדלת, מנסה בשארית כוחותיה לחייך.
מיד מתנצלת על הבלאגן ומעבירה שקית מפינת הספה לשולחן האוכל העמוס לעייפה.
אני מחייכת אליה בחזרה, מבקשת שלא תתנצל.
לא באתי להתארח.
בואי נשב.
אני מזהה את האיפוק. היא מחזיקה דמעות שיושבות שם כבר יממה או שתיים...
איך את מרגישה? אני שואלת ברכות.
בסדר.... היא ממשיכה להתאפק.
אני מבקשת רשות להניח עליה את התינוקת שלה.
היא קצת חוששת. מתנצלת.
לא הצלחתי, נתתי בקבוק, זה היה נורא כואב והייתי כל כך עייפה...
אני מביטה עליה במבט מבין ומזדהה, ומניחה עליה את התינוקת.
היא נדרכת.
מזדקפת.
נכנסת לכוננות ספיגה של כאב קשה מנשוא...
אני מכירה את הדריכות הזו כל כך טוב...
אני מניחה לה יד על הכתף.
אני כאן, אנחנו ננסה שפחות יכאב לך מעכשיו...
תשעני לאחור, קחי נשימה.
את לא לבד יותר.
אני איתך.
היא מפסיקה להתאפק. הדמעות פורצות החוצה.
זה בסדר, אני אומרת, כאן בוכים.
ההקלה תכף תגיע.
את לא לבד יותר.
אני איתך.
